בד לא-מעכב בעירה-הידוע גם בשם-בד מט לא-מעכב בעירה-הוא סוג של טקסטיל שנוצר ללא ספינינג או אריגה. הוא מורכב מסדין, רשת או חבטה של סיבים (מכוונים או מסודרים באקראי) המחוברים יחד באמצעות חיכוך, לכידות, הידבקות או שילוב של שיטות אלו.
המרכיב העיקרי שלו הוא פוליאסטר, סוג של סיבים כימיים המיוצרים על ידי פילמור של חומצה טרפתלית (או דימתיל טרפתלט) ואתילן גליקול. בהתבסס על חומרי גלם, ניתן לסווג בדים אלו לסוגים כגון פוליאסטר, פוליפרופילן וויסקוזה.
בדים לא-מעכבי בעירה מאופיינים בחוזק גבוה, גמישות טובה, עמידות בחום, משטח חלק, עמידות בפני שחיקה, יציבות אור ועמידות בפני קורוזיה (אם כי יש להם יכולת צביעה נמוכה יחסית). הם מציעים גם עמידות ללחות, יכולת נשימה וגמישות, תוך שהם בלתי- דליקים ומתכלים.

מנגנון מעכב-הבעירה כולל בעיקר הוספת תוספים מעכבי בעירה-המשפרים את בטיחות האש על ידי העלאת נקודת ההצתה של החומר או עיכוב בעירה.
ישנם סוגים שונים של מעכבי בעירה, לרבות על בסיס הלוגן-, על בסיס זרחן-אורגני, על בסיס זרחן-הלוגן-, זנים מתנפחים ואי-אורגניים; בין אלה, מעכבי בעירה ברום (תת-קבוצה של מעכבים מבוססי הלוגן-) הם כיום הנפוצים ביותר כיום.
בהתבסס על תהליכי ייצור, ניתן לסווג -בדים לא- ארוגים לא--מעכבי בעירה לכותנה מעכבת-מחט-מעכבת בעירה וכותנה-מתעכבת באוויר-. הראשון נוצר על ידי הסתבכות סיבים באמצעות מכונות ניקוב-במחטים, בעוד שהאחרון נוצר על ידי הנחת רשת הסיבים והעברתו דרך תנור אוויר חם-. לשני המוצרים יש תכונות משותפות: עיכוב בעירה, בנייה קלה, בידוד תרמי, עמידות וידידות{10}}לסביבה.
